אורח שנשאר ללון, קם בבוקר, פנה אלי ואל חברתי ואמר: "טוב, אני מבין שעד שאתן לא פותרות את בעיות הטוב והרע בעולם אתן לא רוחצות כלים".
שנים אחרי התקשרה אלי אותה חברה, בלילה, ובהתלהבות גדולה הכריזה, ערוץ 66, קבלה, אשלג, לייטמן, פתחי מהר!
זינקתי, ראיתי אותו והמשפט הראשון שיצא מפיו היה, ניחוש קל, על רגל אחת, "ואהבת לרעך כמוך", ואז, כמו שאימי זכרונה לברכה היתה אומרת באידיש, "גימאכט אגיישפט" כלומר, עשינו עסק.
למעלה מעשרים שנה מקשיבה לו בלילה, לא פיספסתי אף שיעור, וכמו שאומר לנו "הרגל נעשה טבע שני".
בוקר אחד השגחתי על נכדתי הקטנה, עוד לא היתה ממש מדברת. אני רואה את הערוץ, היא מתיישבת לידי ואני ממהרת להחליף ערוץ (שלא חס ושלום תיפרוץ בבכי) ואז היא צועקת, "סבתא לא!", חזרתי מיד. מאז הפכנו שותפות לדרך, היינו ממהרות, 7 בערב, היא קוראת לי, סבתא בואי מהר! שמחה, אהבה, אחר כך נרדמה על בירכיי. ואז, כשאמרו את משפט המחץ, "ואהבת", זינקה מעלי ושאלה "אבל סבתא, למה?"
ובכן, במשך השנים, כבר בגן, לא פסקה היתעניינותה והיתה מסבירה לי מה זה עשיריה, ואיך מטפסים למעלה במדרגות, בקיצור, נחת.
ולסיכום, "סבתא חושבת שיש אלוהים", אני מופתעת, "בחייך ליה, ומי ברא את כל הטבע הזה?"
"אלוהים, ברור", עונה במהירות, "אבל אז כשהוא עוד היה חי אבל עכשיו הוא כבר מת מזמן".
נסתר, אני עונה לעצמי בלב.
"יגעת ולא מצאת אל תאמין,
יגעת ומצאת תאמין".
למה תאמין? מה החיפוש ומה השאלה המייגעת והכל כך מטרידה?
מה הטעם בחיים.
תשובה, לייטמן: "בורא", בוא וראה, מזמין, ממש מפתה.
אז באנו מכל קצוות תבל, כשמילת המפתח, חיבור.
והנה, אחרי כל כך הרבה אלפי שנים, קיבלנו הזמנה לבוא ולפגוש אותו.
מתוך ההסתרה, הרב הגדול שלנו,
מצליח לעשות אותנו, אלפי החברים מכל קצוות תבל, מפגיש אותנו עם הנסתר. תאמרו שיש כאן מין סתירה ( אלוהים איזה שפה) ובכן, לכאורה אין מוצא, ואז מסביר לנו הרב הגדול שיש רק דרך אחת שתחבר את כל הדעות השונות. המבוכה גדולה ולכאורה אין כל פיתרון
שיכול לעלות בדעתנו.
ואז, כן, ואז מציע הרב מסלול מיוחד, נתיב שאומר לנו שעלינו ללכת מעל הדעת, למעלה מהדעת.
ללכת מעל הדעת, לעשות קפיצת נחשונית, לפרוץ את הים,
מתוך אמונה שלמה בדרך
ומתוך תקווה שאנחנו נגיע.