אז ככה, וידוי מכל הלב.
אני שואלת את עצמי מה מיד קפצתי ונעניתי, כלומר מהאגו מתוך הרצון לעזור,
מתוך שלא לשמה.
כל התשובות לכל השאלות נכונות .
התעוררתי וכולי צמרמורת,
חיפשתי נושא הולם, ואמרתי לא, לא, לא, עם כל נושא שעלה מצב רוחי הלך וכבה.
וזאת אחרי שהרב הזכיר לי איך הרגשתי במעמד הר סיני, אני וחברותי "השפחות", ובתי המקדש החרבים, שאילולא רבי עקיבא שעמד וצחק, אפילו שלא הבנתי איך יכול היה לצחוק כשכל תלמידיו הלכו פיפן, בכל זאת עשה לי מצב רוח טוב הצחוק שלו שהיה מלא משמעות וידע.
נזכרתי גם באברהם שקיבל בשלווה סאטואית את בשורת הגלות, והבין שהכל לטובה ועלינו להמשיך להאמין, גם אם נעבור מצבים שעל פניו באים כמו גזרות קשות מנשוא, ובכל זאת אל תשלחו ידיים, כאילו הכל בא משמיים בלי כל סיבה נראת לעין.
ובכן, אם לא תתקנו את הברית בינכם "איש לרעהו תעזור" ורק תסתכלו לשמיים ולא תכרעו אפיים בתפילה של אהבה בערבות הדדית ובשמחה….
שוב הבוקר התעוררתי, קמתי ואמרתי "זה ממש לא פייר", כועסת, לא מוצאת את המשקפיים הטובים, ואחרי נשפכו עלי מים רותחים, ושוב, אמרתי, דיכאון, בדידות, חרדות, הרי האינוונטאר שלי כבר מלא וגדוש, עמוס גליות ופרעות ואין לי יותר פתרונות.
או אז נכנסתי לסדנת הבוקר של הרב מיכאל לייטמן וברגע ששמעתי את קולן הרך של התלמידות, כמו מלאכי השרת, נמס ליבי בקירבי ואהבה ענקית הרחיבה את חדרי לבי ושוב אמרתי תודה ענקית לגורל הטוב, לרעותיי המסורות אותן פוגשת חדשות לבקרים, אחרי הצהריים וגם בערבים כשהן מלאות רעיונות של תקווה, מרוממת את הלב, מזכירות אהבה ומדברות חיבור.
אז בבקשה בואו יחד נתגבר, נתכסה באהבה,
אז בואו יחד נראה חסדים.