אנו לומדים שאין חוץ מבורא. מה שיש מחוץ לבריאה נקרא עצמותו, אין לנו בו שום השגה, נגיעה, אנחנו לא יכולים להגדיר אותו בשום דרך. כי כל הגדרה מצידנו תהיה כאיזו הגבלה, כביכול נכניס את המושג עצמותו לתוך מסגרת ונדון עליו. אין לנו תכונות או יכולת להגדיר אותו, לכן עצמותו לא מושג לנו. הוא השורש הקדום ומה שמטפל בנו ומתייחס אלינו, לו אנחנו קוראים בורא, "בוא וראה". בוא וראה אנחנו יכולים להשיג ואיתו אנחנו יכולים להיות בהדדיות. כולנו נפעלים על ידו ואנחנו יכולים לגלות אותו, במצבנו היום הוא נסתר, אבל אנחנו קיימים בו. כל הקיום שלנו בהרגשה החיים, הכול הוא מייצב בנו. המציאות שאנו יכולים לדבר עליה, זו המציאות של הכוח העליון שבו אנחנו קיימים והוא מקיים אותנו בכל. כל מה שנאגיד עליו ולא חשוב איך ובאיזו צורה, זה הכל העבודה שלו. אנחנו מגלים בעצם שהבורא זה הכול. ומי אנחנו? אנחנו רצון לקבל שכך נברא כדי להרגיש מה הבורא עושה. עלינו להגיע להכרה והבנה שהוא פועל בהכול ואין שום מציאות מחוצה לבורא, וכל מה שיש בנברא זה ממנו. הנברא מגיע לכך בהדרגה. ככל שהנברא מתבטל לאט לאט בהדרגה כלפי הבורא, בכך הנברא משיג את עצמו דווקא, את מהותו, כי כך הבורא ברא. הבורא ברא מחיצה, הסתרה, יוצא כך שהבורא לגמרי נסתר מהנברא, והנברא מרגיש שהוא כאילו קיים. במידה שהנברא, מקבל על עצמו הסתרה הוא מגלה את הבורא, וכך משיג שהוא לא קיים אלא רק כהעתקה, כצל של הבורא. בסופו של דבר נקבע ש"אין עוד מלבדו", ודווקא באין עוד מלבדו הנברא קיים במלואו. בזמן שהנברא עובד על להשיג אין עוד מלבדו הוא כך בונה את עצמו. אנחנו קיימים באין עוד מלבדו. זה פרדוקס, דבר והיפוכו, בזה שאני לא קיים, אני דווקא קיים. האני שלי לא קיים, הבורא ברא את האגו, עד כמה שאנחנו מבטלים את האגו אז בביטול האגו אנחנו קיימים. לכן זו לא סתירה, כי כשאנחנו משיגים את הבורא ושאין עוד מלבדו, אנחנו נעשים גדולים, משתווים אליו, שותפים שלו, מגיעים לדבקות שווה פנים בפנים עם הבורא. הכול בזכות שהבורא ברא הסתרה ואנחנו הופכים את ההסתרה לאור. העבודה בהשגת הבורא מביאה אותנו לתוצאה ברורה מאד שבכל רגע ודבר בחיינו אנחנו צריכים לקשור הכל אליו וכל התופעות שאני רואה וכל העולם בכלל הכל הבורא ייצב והכל בתוכי. אם נרצה לשנות משהו בעולם אני צריך לשנות את עצמי וכדי שאוכל לעשות זאת אני צריך לבקש מהבורא שיעשה כי לי בעצמי אין לי שום יכולת לעשות או לשנות משהו.